קולות הימאים

כל מי שעוקב באדיקות אחר הסדרה המשובחת אחת שיודעת ודאי יודע שהוא אוכל חרא בחבילה מעוצבת. כל העונות הן אותו דבר, כל הדמויות מנהלות מערכות יחסים בוגדניות אחת עם השנייה ועולם כמנהגו נוהג. מה שיפה באחת שיודעת הוא שהכותבים והמפיקים לא ממש מתביישים להאכיל את הצופים בזבל הזה, ואפילו לא מתאמצים להעלות את הרמה. אבל מה שכן אפשר ללמוד מאחת שיודעת זה שאנשים לא משתנים כל כך בקלות ושיש סבירות גבוהה מאוד שהם יחזרו על טעויות יותר מפעמיים. 

כל מי שעוקב באדיקות אחרי תהליך השלום  יודע שהרמה לא הרבב יותר גבוהה מאשר באחת שיודעת. זוהי ללא ספק דיפלומטיה בסגנון חצר בית הספר היסודי גרשון אגרון בהפסקת עשר. זו כבר עונה שש עשרה של הסדרה הזו, היו כמה עליות וכמה ירידות, כמה דמויות התחלפו, אבל העלילה היא אותה עלילה. דיפלומטיה של אכלו לי-שתו לי, אמרתי ככה ולא אחרת, וזה לא אני זה הוא שהתחיל. לא יודע, אולי זה בגלל שקראתי קצת יותר מידי הארץ בזמן האחרון, אבל כל העסק נמאס עלי. לפחות באחת שיודעת השחקנים נראים טוב ואפשר להתעדכן במה חדש בעולם המוזיקה.

ובעניין אחר- בחודש וחצי האחרונים ראיתי מספיק ספורט ישראלי בשביל שנה שלמה. לא הפסדתי מהדורה של חדשות הספורט ונחשפתי כמעט לכל התכנים של ערוץ הספורט: ממכבי תל אביב ביורוליג, דרך ההתחלה של כספי בנבא וכלה באליפות ישראל בסנוקר ממועדון הגולה בבאר שבע. הנה מספר תובנות:

1. צריך להיפטר מאיגוד הכדורסל, ההתאחדות לכדורגל, ומהמעורבות של המרכזים הפוליטיים בספורט: מרכזי מכבי, ביתר, הפועל, אליצור, אסא, השומר, הנוטר והשד יודע מי עוד רלוונטים כמו ערפאת ויעילים כמו הרכבת הקלה בירושלים. עד מתי החלטות מקצועיות לגבי ליגות, תחרות, שופטים וכו’ יהיו מונעות על ידי שיקולים פוליטיים ועל ידי אנשים קטנים עם אגו גדול שתקועים בתקופות אחרות של המדינה? מה עוד יכול שאול אייזנברג להרוס? מה עוד יכול שמעון מזרחי לשלוף מהכובע? באמת שהגיע הזמן לפרק את המרכזים האלו ולחשוב על טובת הספורט לטווח הארוך. 

2. ערוץ הספורט הוא תענוג אמיתי: כל התכנים, האולפנים, השדרנים, הפרשנים והמגישים, הכל ברמה גבוהה שעושה לך חשק לשבת ולהיות אוהד של לא משנה איזה ספורט ולא משנה איזה קבוצה. 

3. אני מרחם על כל אלו שנשארים ערים כדי לראות משחקים של סקרמנטו. לא בגלל עמרי כספי שבאמת משחק אותה אלא בגלל שסקרמנטו היא קבוצה מסריחה. גם ככה לראות נבא לא כדאי עד לפחות מרץ.  

4. הפועל תל אביב קבוצה שממש כיף לראות. גוטמן יעשה את טעות חייו אם יילך לנבחרת וישראל תעשה טעות אם היא חושבת שגוטמן צריך לאמן את הנבחרת בגלל שלושה נצחונות באירופה. הגיע הזמן להציע לאבו מאזן לאמן את נבחרת ישראל, נראה שהוא והעסקנים של ההתאחדות יסתדרו. 

עד הפעם הבאה xoxo

לפני שבועיים חזרנו לארץ, מאז ניסינו לצמצם פערים בכל מה שקשור לתרבות פוליטיקה וספורט. אז הנה כמה מסקנות ראשוניות ובתוליות משבועיים בכלל לא משעמים:

1. מוני, מכבי: כמויות הדיו שנשפכו על הפרשה עצומות, וכל מילה כבר נאמרה ונכתבה, אבל מה שהכי מעצבן ומדאיג אותי זה שכל העכברים פתאום יצאו מהחורים.  אם כולם ידעו, אז למה הם לא פירסמו? מה שאני לא מבין זה למה שמישהו ישלם בשביל לקנות עיתון במדינה הזו אם לאף כתב/עורך/מוציא לאור אין את היושר המקצועי לעשות משהו עם מידע כזה? אני דורש מכל כתבי הספורט שידעו על הסיפור שיאספו שקל לשקל ויחזירו לי את אלפי השקלים שהשקעתי במנויים למשחקי ם של הפועל.  אם היו שופטים שהיו מעורבים אז מסתבר שכל אוהדי הכדורסל בארץ הפסידו כסף בבנק מוני. ולשאלת אוהדי מכבי ת”א מה זה יול”ב קאפ, התשובה היא שזה כמראה המפעל היחיד שלא נקנה על ידי מכבי.   בין אם באמת יתברר שהיה ניגוד אינטרסים ובין אם לאו מכבי היא כבר לא הקבוצה של המדינה די הרבה זמן, אבל לצערי מתברר שאנחנו המדינה של הקבוצה.

2. אובמה- להבדיל מהלאבפאסט ממנו הגעתי, נחתתי לפסטיבל הקטנוניות בכל הקשור ליחס לאובמה. אז אמנם פרס נובל היה קצת תלוש מהמציאות ואיראן עושה קולות של פיצול אישיות בקשר להסכם הגרעין, אבל מה שלג’ורג’ בוש לקח שמונה שנים להרוס ייקח קצת יותר משנה לבנות. מי כמונו יודעים שלא קל להזיז דברים במערכות פוליטיות: אם תקחו לדוגמא את ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים אז תגלו שגם הוא הצליח להזיז שניים או שלושה דברים קטנים, אבל ההישג הגדול ביותר שלו הוא בשינוי האווירה בעיר ובקביעת סדר יום חדש. את התוצאות נקווה שהוא יוכל להביא לידי ביטוי בשנים הקרובות ואולי בקדנצייה נוספת.  זאת להבדיל מראש ממשלתנו שנבחר לכהונה שניה שבה הוא מתמקד בלבטל את כל הרפורמות שהוא עצמו עמד בראשן בשם יציבות קואליציונית. עצם העובדה שאובמה הצליח להביא את האיראנים לשולחן היא הישג עצום שראוי להכרה, הישג שנותן את הגב האמריקאי לתקיפה ישראלית במידה שהשיחות יכשלו.

3. ג’י-סטריט:  אתמול נפתחה בקול תרועה הועידה הראשונה של הארגון. חבל שממשלת ישראל לא מצאה לנכון לשלוח נציג רשמי כי גם אם היא לא בדיוק חושבת באותה צורה כמו הארגון היא צריכה לקדם את הדיאלוג בתוך העולם היהודי.  סיבה נוספת שהיא צריכה להכיר בארגון היא למנוע ממנו לעשות צעד מטופש ולהביא דיון ישראלי פנימי לבית הנבחרים האמריקאי. עם כל הכבוד שיש לי לג’י סטריט ולעובדה שהיא נותנת קול לרוב הגדול של יהודי ארה”ב שלא מרגיש בנוח עם איפאק, להוציא את הכביסה המלוכלכת שלנו לניקוי לא יעשה טוב. משרד החוץ היה יכול לנצל את הבמה כדי להעביר את המסר הזה ולא לעשות ברוגז, בסך הכל החבר’ה אוהבים את ישראל ורוצים לתרום ועדיף שימצאו דרך לקדם את המטרות שלהם בתוך העולם היהודי ולא לרעות בשדות זרים. דבר נוסף שצרם לי  הוא שציפי ליבני לא מצאה לנכון להפגין את תמיכתה בארגון. אמנם חברי כנסת מקדימה השתתפו בועידה אבל מי שמיצבה את עצמה כראש מחנה השלום הישראלי מתנהגת כנספח של הממשלה ומסתובבת בעולם ומדברת בעניין הגרעין האיראני. 

4. נדל”ן: אשתי ואני רוצים להשתקע בארץ. אני לא מנהל תאורת מסלול בנתב”ג ואשתי לא עובדת כנתב אוניות בנמל חיפה ולכן אנחנו לא מרוויחים יותר מידי. במסגרת נסינותינו להשתקעות הסתובבנו ברחבי הארץ בחיפוש מעון דל לשכן בו את עצמנו ואת רכושנו. לצערי אנחנו לא ממש יכולים להרשות לעצמנו לקנות היום דירה בארץ. במחיר של דירה בתל אביב או אפילו במודיעין אפשר לקנות דירת שלושה חדרים בניו יורק, שלושה מגרשים במעלה לבונה+ בנייה, מדינה אפריקאית קטנה, או לשחרר בערבות את ארקדי גאיידמק. כבר שלושה שבועות אני קורא כל אות במדורי הכלכלה מתוך נסיון להבין למה מחירי הדירות בארץ כל כך גבוהים, ועכשיו אני מרגיש כאילו יש לי פיצול אישיות: יום אחד בנק ישראל אומר שיש בועה ולמחרת מתפרסם שמחירי הדירות ימשיכו לעלות. בקיצור את הכסף אני אשים מתחת לבלטות.

הקמפיין החדש-ישן של הסוכנות היהודית למניעת התבוללות על ידי תוכנית ארוכת טווח בישראל לוחץ לי על כמה נקודות רגישות. בשלוש השנים האחרונות של חיי התעסקתי בשאלות של התבוללות ובמקומה של ישראל בחיים היהודים תפוצות. לאחר ההתקפלות של הסוכנות ברור שהקמפיין היה נסיון אומלל לגרום לישראלים להתחבר לקהילה היהודית בתפוצות ולהבין את העבודה החשובה שהסוכנות היהודית וחברת מסע עושות. במקום לחשוף ישראלים לצדדים החיוביים של תוכניות מסע- עידוד תיירות חינוכית, קשרים בין אוניברסיטאות ישראליות לאוניברסיטאות מסביב לעולם, קרוב לשמונת אלפים צעירים יהודים שמתנדבים לתקופות ארוכות בארץ, הפרסומאים דוחפים לנו שאם לא נגיד לג’וש המסכן מלואיוויל קנטאקי שיבוא לארץ, יבוא זאב ההתבוללות האכזר ויבלע אותו. לא כל כך ברור לי למה נבחר הקו השלילי כאסטרטגיה לפרסום מכיוון שפרוייקט תגלית שהוקם בשיתוף הסוכנות מקבל מידה רבה של חשיפה חיובית. הנזק בארץ בעקבות הקמפיין הוא זעום מפני שאת רוב האנשים באמת לא מעניין ג’וש מקנטאקי, אם יש השפעה בכלל אז היא העצמת התחושה של שלילת הגולה.  אבל התגובות בקרב יהודי ארה”ב נזעמות. שאלת ההתבוללות היא נקודה רגישה מאוד והקמפיין היה ממש אגרוף לבטן הרכה. עד לפני עשר שנים נישואי תערובת היו מילה גסה והורים לילדים יהודים שהתחתנו עם לא יהודים שקלו לתלות את עצמם מעניבותיהם-. ההשפעה של המדיניות הישנה בנוגע להתבוללות הייתה ברורה- דור ההורים לחץ ולחץ למצוא חתן/כלה יהודים, ככל שגבר הלחץ כך גדל הרצון להתחתן מחוץ לגבולות הדת, אם אפשר גם מחוץ לגבולות צבע העור. היום הקו המוביל הוא של קירוב- הזרמים השונים מבינים שבחברה האמריקאית המודרנית סגרגציה מובילה לניכור מוחלט, והדרך להילחם היא לעודד גיור של בני זוג על ידי קירוב- לפחות שהילדים יגדלו כיהודים. מקומה של ישראל במשוואה היא משתנה אחת מבין רבים- חינוך, בית הכנסת, תנועת נוער, מחנה קיץ וכו’. אמנם ישנם מחקרים שמוכיחים שתקופה ארוכה בישראל מגבירה את הסיכויים למצוא בן או בת זוג יהודים אבל היא לא מבטיחה חיים יהודים. באחד הבלוגים קראתי תגובה שאמרה שעדיף שיהודי אמריקאי יתחתן עם נוצרייה ושהילדים יגדלו כיהודים, מאשר שיחייו בארץ ולא ידעו כלום על היהדות כמו יהודים חילוניים. מה שמביא אותי לשאלה השנייה שלי: למה אנחנו כל כך מוטרדים משאלת ההתבוללות? מה איכפת לנו עם מי ג’וש כהן יתחתן? מדוע שלוחצים על כפתור ההתבוללות כולנו פתאום נהיים יותר יהודים מהרב עובדיה? אחוז גדול מהישראלים יהיה עסוק בשבוע הבא בשאלה איזה סרטים לראות ביום כיפור ולא ממש בשאלת חשבון הנפש. תמיד דשדשנו בין 12-18 מיליון איש (היו גם תקופות שהגענו עד מיליון יהודים בסה”כ), ועכשיו יש לעמנו הקטן מדינה ריבונית עם רוב יהודי ותמיכה יהודית יפה מהתפוצות. למה אנחנו בוחרים להציג את ההתבוללות כאילו איבדנו חברים טוב שהתמכר לסמים קשים?

 חברת מסע  הוקמה על ידי אריאל שרון והסוכנות היהודית- היא מביאה לארץ צעירים יהודים לתוכניות שלחצי שנה וצפונה, ועושה עבודה מדהימה בשמירה על קשר איתם, בעידוד עלייה, ובתרומה לחברה הישראלית. אם הכל הולך לפי התוכנית חברת מסע היא השלב לפני העלייה. (אחוז מסויים ממשתפי תוכניות תגלית בוחרים לבוא לתוכניות של חברת מסע) אין טעם ביצירת דיאלוג מתוך שלילה של התפוצה- במיוחד בגלל הרגישות לפתיחות דתית בישראל. כל עוד ישראל לא מהווה אלטרנטיבה אמיתית לחיים יהודיים פלורליסטיים, למדינה דמוקרטית מתקדמת אין טעם בקמפיינים של הפחדה.

שני אירועים שהתרחשו בשבועיים האחרונים בארה”ב גרמו לי לחרוג ממנהגי ולשבת לכתוב:
1. מותו של הסנטור האמריקאי טד קנדי: הרבה מהעיתונים בארה”ב בארץ ובעולם בחרו להתמקד בפטירתו דרך הסיפור של משפחת קנדי- האח של, אבא של, דוד, סבא ועוד ועוד. אבל בטקס האשכבה של טד קנדי ברק אובמה סיפר על קנדי הפוליטיקאי ועל הערכים שהנחו אותו. אובמה סיפר שאחרי אסון התיאומים קנדי כתב לכל משפחה שכולה ממסצ’וסטס מכתב אישי, וכל שנה לאחר מכן הוא הקפיד להמשיך ולשמור על קשר עם המשפחות. אובמה תיאר פוליטיקאי שיצר קשר חם ומתחשב עם כל אדם- בין אם הוא מלצר או חבר קונגרס.
התגובה הציבורית למותו של קנדי מחזקת אצלי את הדעה שצריך למצוא דרך יצירתית לעבור לשיטת בחירות איזורית בארץ. אם לא ברמה הארצית לפחות לנסות ברמה העירונית- תעצרו היום כל איש שחושב שהוא יודע מה קורה ותבקשו ממנו לנקוב בשלושה שמות של נציגי מועצת העיר בה הוא מתגורר. אני מוכן להתערב ש%95 מהאנשים לא יודעים מי האנשים שמקבלים החלטות לגבי העיר שלהם. ירצה פלוני אלמוני לרוץ למועצת העיר ירושלים- יעשה קמפיין ויגיד לי למה הוא צריך להיות נציג מינהל קהילתי קרית יובל בעירית ירושלים. ככה אני אדע שיש לי למי לפנות. אין טעם היום להישאר בשיטה המפלגתית בערים, המפלגות הפסיקו לייצג פלגים באוכלוסיה וכל קשר בין האינטרסים שלהן לבין צרכי הבוחרים הוא מקרי (להוציא את החברה החרדית). יתרון נוסף בשיטה הזו הוא שהיא מגדלת פוליטיקאים שורשיים, במקום שיגיעו לכנסת כל מיני סלבריטאים וגנרלים בשקל ככה מגיעים אנשים שיודעים להזיז דברים במערכות פוליטיות סבוכות וחלקלקות.

2. אתמול ציינו בארצות הברית את יום השנה השמיני לאסון התאומים. משה שמיר בהארץ טוען שאובמה מנסה לתת ליום גוון יותר קהילתי בגלל שסדר היום האמריקאי השתנה. למען הדיוק, אובמה פשוט נענה לקריאה מטעם המשפחות השכולות שכבר שנים מבקשות לתת ליום גוון התנדבותי שמפיח תקווה ורצון לתרום לקהילה. האופציה השנייה הייתה להפוך את היום ליום זיכרון- מה שאומר בארה”ב יום של שופינג ומנגלים.  

   עושה רושם שהאלימות גואה בארץ, בשבוע שעבר התחברתי למעריב ברשת וראיתי ציור של יד מדממת עם הסלוגן: “עד כאן.” הרגשתי כאילו העורך הראשי בעצמו עומד להירצח על ידי עורכי המשנה של האתר. אני חס וחלילה לא מזלזל במכת האלימות אבל משלוש שנים בניכר למדתי לא להאמין לכל מה שכתוב באינטרנט, אחרי הכל החבר’ה צריכים למכור שטח פרסום. הרמתי טלפון לחבר בארץ ושאלתי אותו האם זה באמת כל כך גרוע. “תשמע,” הוא אמר לי, “זוכר שהאיראנים המסכנים יצאו לרחובות ומרדו באחמדיניג’ד, איך כולם עשו רעש עד שמייקל ג’קסון מת. אז יהיה רעש למשך שבוע ואז נעבור למשהו אחר.” התשובה שלו הייתה מעניינת אבל לא שכנעה אותי לחלוטין, שלא כהרגלי יצאתי לקנות עיתון של סוף שבוע (זה פשוט הרבה יותר מידי יקר כאן) ולהפתעתי גיליתי שכל העיתון עסק בעניין האלימות. לאחר שבאמת קראתי כל מילה שנכתבה הגעתי לשתי מסקנות עיקריות:

1.   הפכנו למדינה של מנהלים: ככה זה ששמים את כל היהודים ביחד- אף אחד לא רוצה ללכלך את הידיים, ובצדק. שהייתי בשירות סדיר הגעתי למוצב ריחן שהיה אז המוצב הצפוני ביותר ברצועת הביטחון. זו הייתה ללא ספק פיסגת השירות הצבאי שלי, המוהנדס הקטן שלא עושה כלום הגיע להיות כוח מחלץ בריחן. חיילי הנדסה תמיד התבאסו שהם לא בחיל רגלים, תמיד חשבנו שהם הפייטרים האמיתיים. שהגעתי לריחן גיליתי שגם החירניקים מבואסים שהם לא בסיירות. באותו ערב היה כח של אגוז שהשכיב מארב, ששאלתי מישהו שם אם הוא מרוצה מהשירות שלו הוא ענה לי שהוא תמיד רצה להיות טייס. מה מוסר השכל של כל העסק? כולם כאן רוצים להתקדם ומהר, אין כאן עבודה שמכבדת את בעליה אלא אם כן אין אף אחד שאומר לבעליה מה לעשות.   אותו חבר משיחת הטלפון ביקר בארצות הברית לפני שנה והתפעל מהעובדה שאפילו האיש שהיה אחראי על התור באמפייר סטייט בילדינג לובש עניבה ולוקח את העבודה שלו ברצינות. צריך למצוא דרך שגם שוטרים בארץ יקחו את העבודה שלהם ברצינות, ולא יתבאסו שהם לא ביס”מ או בשב”כ או במוסד.

2. מה שמביא אותי למסקנה השנייה: אם אתה רוצה שמישהו יקח את עצמו ברצינות אתה צריך לשלם לו בהתאם (או להבהיר לו שאם הוא לא יהיה טוב הוא לא יתקדם). עד שלא נשלם למורים, לשוטרים ולאחיות יותר כסף לא תעלה איכות כוח האדם במגזרים האלו. הרבה אנשים כתבו השבוע על הקשר בין חינוך לפשיעה, לא צריך להיות גאון כדי למצוא את המסקנה. עד שהמדינה לא תשים את הכסף במקומות החשובים באמת לא ישתנה פה כלום. כדי שאנשים ירצו לעסוק במקצועות המתישים של הוראה ושיטור צריך לתגמל אותם בהתאם. בצה”ל יודעים את זה ובהיי-טק יודעים את זה.

אגב העיתון, כקמצן ידוע באמת קראתי כל מילה ולשמחתי היה ראיון עם הבעלים החדש של בית”ר ירושלים: גומא אגאייר. כילד שאימץ לעצמו אבא אחר כל שבוע כדי להיכנס למשחקים של בית”ר בחינם, ושהתפכח וחצה את הכביש למועדונים השפויים של העיר, אני יכול לומר בלב שלם: הפעם מדובר בפסיכי עם תעודות. הבחור מדבר על בניית בית המקדש השלישי! באותו הזמן שהוא מדבר על בגידה באשתו. אני לא יכול לחכות לפנינים שלו כשהחיצים יתחילו לעוף בטדי.

ולסיום, לרגל גל האלימות שבתקווה יעבור מהר (ולאו דווקא בגלל פטירה של מפורסמים):

בשבוע שעבר קיבלתי אי מייל מהמזכיר הבא של תנועת יהודה הצעיר.  מדובר בבחור חינני ומחוצ’קן בשם ג’ואל, שממרומי 17 שנותיו החליט לכתוב את חזונו לתנועת הנוער. כדי לכתוב את חזונו הוא שאל אותי מה החזון שלי לעתידה של מדינת ישראל. באי מייל קצר עניתי לו שזו שאלה מעט מורכבת ויקח לי מעט זמן לענות עליה. התחלתי לחפש בכל מיני בלוגים ,עיתונים וספרים ובדרך מצאתי כמה דברים מעניינים:

1.  האני מאמין של הסופר אשכול נבו לרגל חגיגות ה60 למדינה, באתר בית אבי חי (אתר מעולה שמציע פנינים לרוב).

2. מאמר מדהים של פרופסור זאב מגן באתר אוניברסיטת בן גוריון: אם אתם קוראים מהר אז תפנו לכם איזה חצי שעה, אם אתם קוראים לאט  זה ייקח קצת יותר זמן.   

3. מאמר של א.ב יהושע בהארץ לגבי צביונה של המדינה, ומאמר התגובה של שלמה אבינרי. 

לא הספקתי לראות את כל משחק חצי גמר הפיינל פור של הפועל נגד חיפה היט, הייתי בסמינר והברזתי מפעילות כמו תלמיד תיכון כדי לראות את הרבע האחרון. התחברתי לאתר של ערוץ חמש (עם שם משתמש של שליח אחר) בדיוק כשהפועל הייתה בשיא הקאמבק באמצע הרבע הרביעי. בראש כבר התחילו לעלות זכרונות מבלגיה ומימים יפים יותר ביד אליהו. זמזמתי שירים מהתקופה של דורון שפע וארז חזן, שכרטיסים לילדים מבית ספר לכדורסל עלו חמישה שקלים. ואז הפועל נזכרה שהיא הפועל, ושהיא ביד אליהו, ושהשרירים מתכווצים ומה שבאמת מבדיל אותנו מכל קבוצה אחרת ובעיקר ממכבי זאת העובדה שאנחנו לוזרים נצחיים.

קצת מצחיק להודות בזה, אבל השיטה של הפיינל פור שעוצבה כדי לתת הזדמנות ללוזרים שכמותנו חזרה לבעוט לנו בתחת. ולא סתם בעיטה, בננה. אני לא חושב שיש אוהד חיפה אחד שיודה שהיה להם סיכוי נגד הפועל בסדרה של הטוב מחמש. בחייאת אבנר, אני יודע שאתה אוהב מסיבות עיתונאים נוצצות ומעודדות מבולגריה, ומופעי לייזר,ובאמת סחתיין על אחלה שואו, אבל תן לנו להפסיד למכבי בסדרה ולא לחיפה במשחק אחד. תעשה טובה ותיקח את אותה ההפקה ותעביר אותה לגביע המדינה, כי ברור שהאיגוד מורכב מחבורת אימפוטנטים שלא יוכלו ליצור עניין אפילו סביב קרב איגרוף בין בר רפאלי לרותם סלע. 

ירון לופו סיכם את העונה של הפועל במעריב בצורה מושלמת וכל מילה שאני אוסיף על הניתוח המקצועי שלו  מיותרת. אבל מנקודת מבט של אוהד שנמצא 9000 ק”מ ממלחה אני חושב שהעונה הייתה רחוקה מכישלון וקרובה יותר להצלחה. אם מסתכלים על הדברים שחשובים למועדון ולאוהדים אפשר לומר שהייתה עונה טובה- לא היו דרכונים צ’כים, לא היה קימני פרינד, לא החליפו מאמן, ולא הפסדנו בבית. מהמעט שראיתי בטלוויזיה נראה שמדובר בקבוצה כיפית שהתחברה בצורה לא רעה וקפאה ברגעים המכריעים- בדיוק מה שהפועל צריכה להיות. תנו לי גביע פעם בשמונה שנים, תואר אירופי פעם בחמש עשרה, ואליפות אחת בחיים ואני חותם על זה שהילדים שלי מקבלים מנוי כמתנה ביומולדת שש. מי כמו אוהדי הפועל יודע מה זה אומר ששום דבר לא בא בקלות? מי כמו אוהדי הפועל יודע לשמוח באמת שהקבוצה שלו סוף סוף זוכה במשהו? אם הייתי רוצה להתרגל להצלחה הייתי אוהד את מכבי כבר מזמן. 

אני חייב התנצלות למאמן האורלנדו מג’יק סטן ואן גנדי. אני לא יודע אם הוא קורא את הבלוג הזה אבל למען הצדק ההיסטורי אני חוזר בי מההשוואה בינו לבין השמן מNYPD.  אורלנדו היא ללא ספק הקבוצה שהכי כיף לראות בפליאוף והיא נותנת כדורסל מעולה. העובדה שאורלנדו העיפה את לברון “אני הולך לחוף דדו” ג’יימס למרות שכל העולם כולל אחותו של דיוויד סטרן רצה גמר בין לברון וקובי, מנפצת את תיאוריות הקונספירציה סביב הנבא ומוכיחה שמי שמשחק כדורסל טוב מנצח. ומעל לכל שצריך יותר ממשחק אחד כדי לקבוע אם  עונה שלמה היא כישלון או הצלחה.

         ואן גנדי- עימנו הסליחה (אבל באמת הגיע הזמן להיפטר מהשפם)

ביום חמישי בערב בתיקון ליל שבועות בjcc של מנהטן, עברי לידר דיבר ושר. לידר עשה עבודת הסברה מעולה, יותר מכל שליח ויותר מכל קונסול בצפון אמריקה. בקצת יותר משעה לידר דיבר על העובדה שהוא זכה בתואר זמר השנה, ועל העובדה שהוא לא מרגיש כאילו יש תקרת זכוכית בארץ לאמנים הומוסקסואלים. באותה שעה דיברה אישה בשם אן היימן, שביחד עם ד”ר חיים פרי (מנהל כפר הנוער ימין אורד) ובשיתוף עם הג’וינט פתחה את כפר הנוער אגהוזו-שלום ליתומים ברואנדה על פי הדגם של כפרי הנוער של הדסה. כשנשאלה האם אין ילדים בארץ שצריכים עזרה היא השיבה שלדעתה היא עושה עבודה ציונית- היא מפיצה ומיישמת את הידע שישראל פיתחה בטיפול ביתומים לאחר שעברו טראומה. בעיניה זוהי התשובה לכל מי שטוען שישראל גזענית. 

כמה ימים קודם לכן, הצעת “חוק הנכבה” של חבר הכנסת אלכס מילר מתפרסמת, הצעת “חוק האזרחות” של ישראל ביתנו עולה לדיון בועדת החקיקה. הרבנות והמפלגות החרדיות מנסות להרחיב את המונופול שלהן על חשבון בתי המשפט. כל מיני סיפורים מצמררים על רוצחים סידרתיים יוצאים לאור, ודודו לא רק מספר לגולו, אלא גם לחוקרים ממשטרת גוש דן.

לך תסביר, בראשון ורביעי ישראל היא מקום מתקדם, מדינה ליברלית ומפותחת שתורמת ומובילה בתחומים כמו זכויות אדם, איכות הסביבה, חינוך, מקום שסרטים כמו ואלס עם באשיר זוכים לחיבוק מימסדי למרות שהם שוחטים פרות קדושות.   בשני וחמישי ישראל היא מדינה מוכת שחיתות, פשע, פוליטקאים הזויים שמעלים הצעות חוק פאשיסטיות וגזעניות, מערכת חינוך מתפוררת, ומאפיה יהודית חרדית שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה.  בעוד חודשיים אני מסיים את השליחות שלי בשם היישות הציונית, ואני מקווה שהצלחתי להביא את מה שנתפס בעיני כישראל השפוייה לכמה שיותר אנשים, או לפחות ישראל שמקיימת דיון בין ד”ר ג’קל למר הייד ומכירה בצדדים הטובים והפחות טובים שלה.

היום התמזל מזלי והזדמנתי להקרנה מיוחדת של הסרט “גלים של תקווה”, סרט המתעד את עלילותיהם של מתנדבי חוץ לארץ על סיפונה של אוניית המעפילים “התקווה”. הסרט המרגש של אלן רוזנטל, במאי בריטי שגר בארץ, מספר את הסיפור של שלושה מתנדבים וביניהם בחור מאוד מיוחד שיצא לי לי להכיר: פול קיי. את פול פגשתי בהרצאה שנתתי לפני קבוצה של נשות הדסה ובעליהן בקויינס ניו יורק, הוא ניגש אלי לאחר ההרצאה וסיפר לי את הסיפור שלו על רגל אחת. זה סיפור מדהים של בחור בן 19 שחזר משירות בחיל הים האמריקאי  ביפן והחליט להתנדב להשיט את ספינות המעפילים לארץ.

קיי יצא מבולטימור על סיפנה של אונייה רעועה (היא הייתה בת קרוב לחמישים)שנקנתה בכספי תרומות יהדות ארה”ב בדרכו לפורטוגל ומשם לאיטליה. שם עלו על סיפון האונייה כ1,414 ניצולי שואה ממחנות העקורים. לאחר מסע של כמה ימים האונייה נעצרה על ידי שלוש משחתות בריטיות והובלה לנמל חיפה, שם הועלו הפליטים והצוות על אוניות בריטיות והועברו לקפריסין. לאחר תקופה של מעצר בקפריסין קיי חזר לארץ והצטרף לשורות ההגנה ומאוחר יותר התגייס לשייטת שלוש עשרה.לימים חזר קיי לארצות הברית והקים את משפחתו בניו יורק.  

בהקרנה היום גם נכחה רות גרובר, עיתונאית בת 97 שסיקרה את התקופה שקדמה להקמת המדינה מטעם ההרלד טריביון. גרובר הייתה זו שחשפה את התרמית הבריטית בסיפור האקסודוס. הבריטים פירסמו שהאוניות עושות את דרכן לקפריסין בעוד שלמעשה הן היו בדרכן לצרפת, גרובר ליוותה ותיעדה את סיפורן של הפליטים שסירבו לרדת מהאוניות וכך הגיעו חזרה לגרמניה. הפירסום של גרובר בטריביון הביא לתשומת לבו של העולם כולו את המצב בו נמצאו היהודים, והביא ללחץ על הבריטים לאפשר כניסת יהודים לארץ. גרובר הייתה אחת מהעיתונאיות המקורברות ביותר לבן גוריון ובמהלך חייה פירסמה ספרים רבים על מצב היהודים בעולם.

הסיפור של קיי אינו ייחודי.  במלחמת השחרור לחמו מעל ל3000 מתנדבי חוץ לארץ, 119 מהם שילמו בחייהם.  יצחק רבין חנך את אנדרטת מח”ל ב1993 ובנאום שנשא בזמנו אמר: “הם באו אלינו בשעה שנזקקנו להם ביותר, באותם ימים קשים וגורליים של מלחמת העצמאות שלנו”. גם הנשיא לשעבר שקצב הכיר בתרומתם של מתנדבי חו”ל והעניק להם את הכבוד הראוי להם שהעניק להם תעודות הוקרה בשנת 2003.  הסיפור שלהם ללא ספק מהווה השראה לכל מי שיש בו עוד זיק של ציונות ומחפש דרכים חדשות לתרום, או כמו שפול אמר לי היום: “לא היה יותר מידי מה לחשוב, היה צריך לעשות.”

למזלי לא הייתי בירושלים בשבוע שעבר, אם אבא שלי נסע באוטובוס כנראה שהפקקים באמת היו בלתי נסבלים. אבל הצלחתי לקבל רושם די טוב של ההשפעות של ביקור האפיפיור בארץ. כמו כל עם ישראל קצת התעצבנתי שהוא אמר “נהרגו” ולא נרצחו, אבל אני חייב להודות שאני בכלל לא מקנא בבנדיקטוס. התגובות הנזעמות על הדברים שאמר ועל הדברים שהוא לא אמר יצאו מפרופורציה. אני לא מבין מה הייתה הציפייה, שהוא יתגייר במקום? שהוא יתנצל על ההתעלמות של הכנסייה הקתולית בשואה? יוחנן פאולוס כבר התנצל בביקור שלו ביד ושם. צריך לזכור שבסך הכל הוא דיפלומט שנוהג לדלג בין השלוליות, וביקור בארץ מצריך יציאה מהשמלה שלו והצטיידות בחליפת צלילה. 

בנדיקטוס אולי לא אוהב יהודים, אבל יש לו דברים יותר בוערים לטפל בהם. מקריאה בניו יורק טיימס התברר לי שישראל הייתה עוד תחנה במסע הארוך של האפיפיור במזרח התיכון.  מספר הקתולים בכל האזור הצטמצם למאה וששים אלף, והותיקן מודאג מהדיכוי של הנצרות במדינות ערב. בשבוע שעבר יצא לי לנסוע במונית של נהג מצרי נוצרי שסיפר לי שהוא היה חייב לברוח מאלכסנדריה בגלל רדיפות של האחים המוסלמים. מה לעשות שבישראל יש שניים או שלושה מקומות קדושים לנצרות ומספר הנוצרים בארץ כמעט שווה למספר הכולל שלהם במזה”ת? מטרת הביקור של בנדיקטוס לא הייתה פיוס היהודים אלא עידוד הנוצרים.

למען האמת לא הייתי נעלב אם הוא לא היה מבקר ביד ושם בכלל. קצת נמאס לי ממצעד המדינאים המובלים ליד ושם כאילו זה שער הכניסה לארץ. הילארי קלינטון המסכנה כבר הייתה שם יותר פעמים מאשר תלמיד תיכון ישראלי ממוצע. באחד הכנסים האחרונים בהם השתתפתי העלה מישהו מהקהל שאלה מעניינת: “אם פסל החירות מזוהה יותר מכל דבר אחר כסמל של ארצות הברית, מה הוא הסמל הישראלי המובהק ביותר?” לצערי אף אחד לא ממש הצליח לענות על השאלה הזו. אבל שהקדשתי לה מעט מחשבה הגעתי למסקנה שיד ושם והר הרצל הם הסמלים הישראלים הכי מובהקים.

זה נכון שחשוב לזכור ולהזכיר, במיוחד למי שהיה חלק מנוער היטלר.  אבל גם לא צריך להפוך את יד ושם לסלע קיומנו. זה לא בריא בשבילנו לבסס את היחסים שלנו עם עמי העולם על פי החשבון ההיסטורי שלנו איתם, כי אנחנו נמצא רדיפה/פוגרום/טבח/מסע צלב/מנדט אצל כולם. מה עם איזה סמל טיפה יותר חיובי? אולי איזה פסל של יונה? או היכל הספר?